רשלנות רפואית היא מצב בו איש צוות רפואי (רופא, אחות, או כל גורם מטפל אחר) לא פעל על פי סטנדרט הטיפול המקובל בתחומו, וכתוצאה מכך נגרם נזק למטופל. המבחן המשפטי לקיומה של רשלנות רפואית מבוסס על השאלה האם רופא סביר, באותן נסיבות, היה נוהג אחרת. חשוב להדגיש כי לא כל טעות רפואית או תוצאה בלתי רצויה מהווה בהכרח רשלנות – הדבר תלוי בנסיבות המקרה ובסטנדרט הטיפול המקובל.

על מנת להוכיח רשלנות רפואית בבית המשפט, יש להראות את קיומם של ארבעה יסודות מצטברים: חובת זהירות של המטפל כלפי המטופל (שקיימת תמיד ביחסי רופא-חולה), הפרת חובת הזהירות (סטייה מסטנדרט הטיפול המקובל), קיומו של נזק למטופל, וקשר סיבתי בין ההפרה לבין הנזק שנגרם. הוכחת כל היסודות הללו נדרשת לשם הצלחת התביעה, כאשר נטל ההוכחה מוטל על המטופל התובע.

רשלנות רפואית יכולה להתבטא במגוון דרכים, כגון: טעות באבחון או עיכוב באבחון, טעות בטיפול או בניתוח, מתן טיפול לא מתאים, אי מתן טיפול נדרש, אי מתן הסבר מספק למטופל על הסיכונים בטיפול (היעדר הסכמה מדעת), טעות במינון תרופות, השארת חפצים בגוף המטופל במהלך ניתוח, או אי מעקב נאות אחר מצב המטופל. המשותף לכל המקרים הללו הוא שהם מהווים סטייה מסטנדרט הטיפול המקובל בקהילה הרפואית.